"אני לא הולכת לשנן את כל זה בעל פה"

"אני לא הולכת לשנן את כל זה בעל פה"

"אני לא הולכת לשנן את כל זה בעל פה"

"אני לא הולכת לשנן את כל זה בעל פה"

"אני לא הולכת לשנן את כל זה בעל פה"

… זה מה שחשבתי לעצמי בימים האחרונים, כשלמדתי למבחנים האחרונים של התואר. ישבתי, סיכמתי, בהיתי בחומר ואמרתי לעצמי… "הלו?!"

הבעייה היא לא עם המאמרים. הם מעניינים (לעתים), אפשר לקרוא אותם בלי להירדם (את רובם) והטקסט ברור ומובן. הבעייה היא בסיסית ביותר, עמוקה מאוד ומושרשת כל כך טוב אצלינו, שספק אם זה אי פעם ישתנה: השינון.

בעולם הטכנולוגי, החדשני והיצירתי של היום, בעולם בו מערכת החינוך מבינה שחייבים לבצע פה שינוי מערכתי כולל ולהתחיל להתקדם לעבר מה שהילדים היום כבר הספיקו לשכוח בכל הנוגע לטכנולוגיה, נראה כי לשבת כמו תוכי ולזכור סעיפים, לשנן תאריכים וללמוד את שמות כותבי המאמרים זה פשוט לא זה. זה מעולם לא היה "זה", זה פשוט סתמי, חסר כל סיבה ובעיקר – לא מוביל ללמידה של החומר, אלא לתובנות אישיות של כל אחד שמנסה ללמוד למבחן, עד כמה הוא יכול לזכור בעל פה.

המרצים אמנם צריכים להגיש גליון ציונים בסוף קורס, לדרג את הסטודנטים לפי סולם מסויים בו יש התפלגות ספציפית או לפחות הגיונית של דירוגם, אבל האם אנחנו באמת לא יכולים למצוא דרך נכונה וטובה יותר לתת ציונים, דרך שתראה הבנה אמיתית של החומר ולא דירוג סטודנטים לפי רמות של זיכרון?

אני יכולה להגיד בביטחון ובלי למצמץ לרגע, שכל מבחן בו נדרשתי אי פעם לשנן חומר פשוטו כמשמעו, שכחתי את הרוב הגדול (אם לא את הכל) רגע אחרי שהמבחן הסתיים. ואני בטוחה שזה לא רק אצלי ככה. אז השאלה היא, מה עשינו פה? הדבר הכי קריטי מבחינתי פה, זה שבמכללות למורים, בהן מלמדים שיטות הוראה שונות, חדשנות בחינוך, יצירתיות ודרכי הוראה שמתאימות למאה שלנו, מגיעים לסוף הסמסטר ויושבים מול מבחן שפשוט מוריד לטמיון את כל מה שמנסים ללמד שם. אז מה, בגלל שיש הוראה "מלמעלה" להתאים את הסטודנטים ואת המרצים למאה ה-21, בגלל שמישהו שם החליט שזה הזמן (למה לא לפני 10 שנים למשל?), אז הולכים ומלמדים שיטות חדשות? כל העניין הזה צריך להתחיל מהמכללה, מהמבחנים שעושים בה, מהחומר הנלמד, מאופן דירוג הסטודנטים, מהבהלה להישגים ולפילוג נכון של התלמידים. אתם רוצים שנלמד משהו, או שאתם רוצים "להעביר חומר" ככה, כי צריך?

הרי בשביל מה מישהו מחליט ללכת ללמד בבי"ס, במכללה, באוניברסיטה, בקורס? אני בספק אם זה בגלל השכר. גם החופשים והשעות המועטות הן לא פקטור, כי הרי אם זה היה עניין מרכזי בהחלטה כבר מזמן הייתי הולכת ומלמדת בבי"ס. אני מקווה שמורים נהיים מורים כדי לעבוד במשהו שיספק אותם, כדי לחנך את דור העתיד, כדי לחלוק עם סטודנטים ותלמידים את הידע שצברו במהלך השנים במטרה שיהפכו לאנשים טובים או משכילים יותר. והרי מה כל זה שווה, אם אנחנו לומדים ושוכחים?

אני אהיה כנה ואגיד שלא התברכתי ביכולות טובות של זכירת חומר ושינון, או לפחות לא ניסיתי מעולם לפתח את זה בשביל לקבל ציונים גבוהים יותר, פשוט כי זה נראה לי בזבוז גדול של אנרגיה שיכולתי לנתב לדברים שונים. אני מבינה ויודעת כמה חשוב לפתח את הזיכרון, ללמוד לזכור נכון, להפעיל את "התאים האפורים", אבל לא ככה. לא כשברור לי שעם מה ששיננתי למבחן אני לא אעשה שימוש בעתיד. כן אשמח, למשל, לשנן מילים בשפה חדשה, ללמוד בעל פה את השלבים של טיפול בהתקף לב לא עלינו, את מספרי החירום במדינות אליהם אני נוסעת או את מספר האשראי שלי למקרה שאצטרך אותו והוא לא יהיה לידי. יש דברים שצריך וטוב לזכור – אבל לא חומר לימוד, חומר לימוד צריך להבין! 10 סעיפים, עם 3 תתי-סעיפים כל אחד ומילים מדוייקות שעושות את ההבדל בין 70 ל-95, הן לא מה שימדוד את ההבנה שלי, אלא רק את הזיכרון שלי – ולזכור דברים שאין לי טעם בהם – לזה אני מתנגדת בכל תוקף. אני רוצה להבין ולהפנים את מה שחשוב לי ושאצטרך להשתמש בו בעתיד, במקום לזכור מי כתב את כל זה…!

גם בציונים שלי במהלך התואר אפשר לראות את המגמה הזאת. קורסים שדרשו ממני שינון וזיכרון טוב – עומדים על ציונים של 65-75. קורסים בהם התקיימו מבחנים פתוחים (שלא בהכרח היו קלים יותר, אלא דרשו הבנה של השאלות), עומדים על ציונים של 85-95. אלו המבחנים שניגשתי אליהם בביטחון הרבה יותר גדול, לא בגלל שהחומר מונח מולי, אלא בגלל שבזמן הלימוד התמקדתי בהבנה ולא בשינון. בגלל שידעתי שכל זמן שאני מבינה את מה שדרוש ממני, הכל יהיה בסדר. בגלל שלא הייתי צריכה לדאוג שאני לא זוכרת משהו, אלא רק לוודא שאני יכולה לענות על כל שאלת הבנת הנקרא שישאלו. בגלל שפשוט הרגשתי שזה בסדר ללמוד, כי ככה צריך.

שיהיה בהצלחה במבחנים.