אז החלטנו לנסוע לפראג, אני וליטל. יש לנו כישרון כזה לא להיות בקשר כמה זמן, ואז לחזור לקשר, ואז להחליט לנסוע לחופשה לכמה ימים ביחד. זה כבר קרה בהפלגה לפני ארבע שנים והנה עכשיו שוב. עוד מהארץ ראינו שיש דיל לפראג עם הופעה של לני קרביץ, אבל החלטנו ללכת על דיל רגיל של טיסה ומלון.

בילינו לא רע, אפילו מצויין עד היום החמישי והלפני אחרון של החופשה. הלכנו לבדוק כמה עולה כרטיס להופעה של קרביץ סתם, כי היינו כבר בקניון ליד. 200 שקלות. זה לא מעט, אבל גם לא הרבה בשביל הופעה בסדר גודל כזה. חזרנו למלון במחשבה של "נראה".

בערב הייתי להוטה לנסוע יום למחרת לקרלובי ווארי, כי ככה תיכננו כבר מהיום הראשון של הטיול. החלטנו שניסע שתינו לבד ולא באופן מאורגן עם הטיולים שהמליצו לנו בחברת הנסיעות. בדיקה עם הפקידה במלון הנחיתה עלינו את המכה שנסיעה לשם תיקח משהו כמו שעתיים וחצי. לכל כיוון. ומה עם ההופעה של לני? אפשר להספיק. אבל מה נעשה בדרך? ונורא קר. וכדאי בכלל? מה יש שם חוץ מבניינים יפים ואנשים ששותים ממעיינות חמים? ליטל היתה בקטע של ההופעה, לי לא היה אכפת לוותר. בסוף החלטנו. הרי קרלובי ווארי יהיה שם גם עוד 10 שנים והופעה של לני קרביץ לא בטוח.

ביום שלמחרת נסענו באמצע היום שוב לאיצטדיון של ההופעה כדי לקנות כרטיסים. לא נשארו מקומות בגוש הקרוב לבמה אז קנינו ליותר רחוק ("אל תדאגי, נהיה קצת ישראליות ונגיע לשורה הראשונה של הגוש הזה" – ליטל הבטיחה לי).

בערב, הגענו באיחור קל והצלחנו לתפוס מקום רק בשורה השנייה. המזל שיחק ובאמצע הופעת החימום זוג שהיו בשורה הראשונה החליטו לנטוש והופ! ליטל תופסת את המקום וקוראת לי להצטרף. וכך מצאתי את עצמי ממתינה ללני שיעלה על הבמה כשאני בשורה הראשונה של גוש 2 אמנם, אבל רואה את הבמה מצויין.

אני חייבת להודות שרמת ההערצה שלי ללני קרביץ לא היתה רבה – הכרתי את כל הלהיטים, אבל אף פעם לא "נפלתי" ממנו. ובכל זאת – משהו שם קרה, משהו בהופעה, באווירה, בלני, באנרגיות, שגרם לי לחזור הביתה גם בהיי וגם בדאון. בהיי כי היה פשוט מדהים. בדאון, כי המילים של השירים התחילו להכות בי. If you want it you got it you just have to believe in yourself, אומר האמן החצי-יהודי בן ה-47 ששר על הבמה באנרגיות מטורפות של זמר צעיר וחדש שלא מאמין שהוא באמת עומד מול כל כך הרבה אנשים.

בשיר האחרון, Let love rule, לני יורד מהבמה והולך לכיוון הקהל. הוא עובר בכל היציעים. נוגע במעריצים. מדבר אליהם. שר איתם. עובר לעוד מקום ובין עוד מעריצים והקהל בהיסטריה. הנה מגיע גם הרגע שהוא מגיע אלי ואל ליטל, עובר בינינו ואבק הכוכבים שנמשך 3 שניות גורם לי לרצות לעשות שינוי גדול.

חוץ מזה שלני ענד שרשרת מגן דוד, אמר תודה למעריצים שהגיעו מישראל (איך הוא ידע לעזאזל?!?!) ועבר בין כולם, הוא הוסיף מילים שנחרתו אצלי בראש וגרמו לי להבין איזה בן אדם מדהים עומד מולי. "תודה שבאתם, היתה לכם האפשרות להיות בכל מקום אחר בעולם עכשיו והחלטתם להיות פה בהופעה". זהו אדם שמעריך דברים בחייו, איזה כייף.

ההופעה נגמרה וחזרתי לארץ. חזרתי ישר לסופ"ש שקט ושליו שגרם לי לחשוב טוב טוב על מה הלאה. עמדתי לפני כמה ימים באותו מקום עם אחד הזמרים המוכרים והמפורסמים ביותר בעולם, אבל מה שונה ביני לבינו? יש לשנינו ראש, ידיים, רגליים, שפה, משפחה, בגדים… למה שהוא יהיה און טופ אוף דה וורלד ואני לא? למה שהוא יילך עד הסוף עם החלומות שלו ואני לא? אבל אז הכתה בי השאלה – מה החלום שלי? מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה? מה אני רוצה להשיג ולאן אני רוצה להגיע?

התחבטתי עם השאלה הזאת קצת והתחלתי לחשוב מה גורם לי אושר, מה עושה אותי שמחה, מה אני אוהבת לעשות רוב חיי שנותן לי תחושת סיפוק והנאה?

פישפשתי קצת בזכרון בניסיונות לבדוק מה הכי כייף לי, והגעתי למסקנה שמה שתמיד תמיד נתן לי להרגיש טוב עם עצמי זה לרגש אנשים. מגיל צעיר אני יושבת מול המחשב עם חומר גלם והופכת סרטונים לדברים מרגשים – כשיש לי רעיון, אני יושבת ולא זזה מתוכנת העריכה עד שהכל מוכן – זה יכול לקחת 6 שעות ויכול לקחת כמה ימים. אם הסרט מעולם לא הסתיים – כנראה שלא היתה לי מספיק תשוקה לסיים אותו. וככה עשיתי את סרט הסיום במכללה בה למדתי שהוקרן בפני קהל גדול בטקס חלוקת התארים. ככה עשיתי סרט באורך 15 דקות על בוגרי המחזור של אמא שלי בכנס המחזור שלה לציון 40 שנה לסיום לימודיהם. ככה עשיתי את הסרט למסיבת הרווקות של חברה שלי וככה עשיתי עוד כמה סרטונים שהתחילו לבקש ממני במקום עבודתי. ישבתי, ערכתי, סיימתי והקרנתי. אין אושר גדול יותר מלראות את הפרצופים המחייכים או הבוכים מאושר של האנשים שרואים את פרי יצירותיי. זה שווה את הכל.

אולי שם מקומי?

אבל זה לא כל כך פשוט. מה עושים? עוזבים את העבודה הבטוחה (והלא כל-כך רעה) שלי לטובת הגשמה עצמית? עוצרים את החיים (הלא כל-כך רעים) שלי כדי לנסות ללכת בדרך אחרת? הראש אומר לא, כי זה נגד ההיגיון ונגד כל מה שלימדו אותי בבית הספר, במכללה, בבית. "לכי על בטוח". אבל הלב אומר כן, כן לנסות. מקסימום ניכשל. לפחות לא נגיע לגיל 40 (שזה לא עוד המון זמן) ונתחרט שהלכנו על הבטוח והמשעמם ופיספסנו. קצת מפחיד, כי גם גיל 28 הוא כבר דיי מבוגר להתחיל משהו חדש. אבל איך לני אומר (ותקראו את כל המילים)?

Just put one foot in front of the other

The battles are inside your mind

You have the power to face your demons

No matter how they go on time

And rid yourself of your fear and weaknes

So you can start to live your life
אני לא אתפטר מחר מהעבודה ולא אעזוב הכל ברגע. אעשה את המעבר צעד אחר צעד, לאט לאט ובזהירות, אבל אעשה אותו. הדבר הכי נכון לעשות הוא כנראה להירשם לקורס קולנוע. ואם יהיה לי קשה (ויהיה) ואם אבכה שלא הייתי צריכה לשנות כלום (ואבכה), אחזור לקרוא שוב את הפוסט הזה ואזכיר לעצמי כמה היה לי חשוב ללכת אחרי הלב כי צריך לנצל את החיים היחידים והחד פעמיים שלנו.

סרטים דוקומנטריים, זה הכיוון וזה החלום. מי יודע? אולי יום אחד אעשה גם סרט על לני קרביץ ואקריא לו את מה שכתבתי. אבל זה כבר חלום אחר.