45 – הרוטינה הקבועה של סגירת חלונות, מזגנים, אורות והפעלת אזעקה. משהו חסר. שישים השניות שבתומם האזעקה תחל לפעול מתחילות לנקב לי בראש והמפתחות לא נמצאים. אני סוגרת את הדלת מבחוץ ומחכה שאוכל להיכנס שוב פנימה כדי לחפש את הצרור הענק אליו חיברתי את כל (כן, כל) המפתחות שלי.

המפתחות לא במשרד.

עולה לשרותים, שזה המקום האחרון בו ראיתי את צרור המפתחות (בואו נקרא לו משה), בדיקה בארבעת התאים מניבה אפס תוצאות.

יורדת למשרד שוב. כלום.

שואלת את המנקה אם היא ראתה את משה (צרור המפתחות, זוכרים?). נאדה.

עדיין אין לחץ.

שואלת את השומר בכניסה אם ראה את משה. משה לא באופק.

הלחץ קצת עולה.

עולה בחזרה למשרד. בכל זאת, צריך לנעול אותו איכשהו. חיפוש נוסף בתיק מעלה את רמת הלחץ עוד יותר.

סנריו של חזרה הביתה באוטובוס (כי המפתחות של האוטו גם על משה) עובר לי בראש.

יורדת לאחזקה. אמורים להיות שם אנשים עד עשר בלילה. הדלת נעולה.

חוזרת למשרד להתקשר לאנשי האחזקה. אחראי האחזקה אומר שהיום אין שם אף אחד בשעות האלה. היי מרפי.

הוא חוזר אלי כעבור כמה דקות ואומר שמנשה מהאחזקה עוד שם במקרה. מנשה מגיע כדי לנעול את המשרד. דבר אחד פתרנו.

מנשה עוזר לי בעזרת צרור המפתחות שלו (יהודה נגיד?) לחפש את משה בכמה משרדים.

משה? איפה אתה? אין קול ואין עונה.

יהודה פותח עוד דלתות, מנשה עושה טלפונים לכל המנקים לשאול אם ראו את משה. אין משה.

טלפון לאחראי על חדר המחשבים, שנמצא ליד השרותים, כדי לבדוק אם מישהו מצא את משה והביא לו אותו. הוא לא ראה את משה.

משה, איפה אתה?

סיור קצר בחדר המורים, בכל זאת – אכלתי שם צהריים לפני כמה שעות, גורם לרמת הלחץ לעלות עוד יותר.

משה הז לפט דה בילדינג?

אוקיי. אני אקח מונית שרות למרכז, משם אוטובוס הביתה. ואז צריך לחכות שפלורי תגיע כדי לפתוח את הדלת. ואז צריך לפרוץ את הדלת של החדר. ואז בבוקר, איך אצא? איך אכנס? איך אסע? משהההההההההההההההההההההההההההההההההה.

מנשה בינתיים מנסה עוד סבב טלפונים. לשווא…

“אני עולה לבדוק במחסן של המנקים ליד השרותים”, הודעתי ליהודה, אה, למנשה.

בדיוק כשאני עולה במדרגות מישהו יורד. והנה, ממש כמו בתוך תיבה במים, משה שוכב לו שם בסבבה שלו בידיים של ההוא שבדיוק ירד.

“משה? זה אתה?” (אל תדאגו, לא שאלתי אם זה משה, אלא אם זה צרור המפתחות שלי)…

“זה שלך?!” מר אנונימי שואל.

“כן! אני לא מאמינה, שעה אני מחפשת את הצרור! איפה הוא היה?”

“המרצה שלי נתנה לי אותו, אמרה שמישהו איבד את זה”.

“תודה! הצלת אותי!” אמרתי למר אנונימי ונפרדנו לשלום.

מנשה, יהודה, המנקה והמאבטח שמחו לשמוע שהכל הסתיים בשלום ושאני ומשה חזרנו זה לזרועות זו.

להיות במקום הנכון בזמן הנכון כבר אמרתי? המשפט הזה פשוט תפור על הסיפור הזה.

17:45 – משה ואני חוזרים הביתה, שנינו כאילו לא מאמינים שאנחנו באמת שוב ביחד.

סוף טוב הכל טוב, ועכשיו תסלחו לי- הלכתי להזמין לי זמזמם למפתחות בדיל אקסטרים.

הפוסט מוקדש למנשה, משה, יהודה ולאייס קפה שפינקתי את עצמי אחרי השעה המלחיצה שעברתי היום!