אם לא תגשימי את החלומות שלך, מישהו יעסיק אותך כדי להגשים את שלו – חלק א’

הצהרה: הדברים הכתובים בפוסט זה הם פרי ניסיוני האישי, דעותיי ותחושותיי. ההצעות שיובאו כאן אינן מתאימות לכל אחת ומשקפות את דרך החיים שמתאימה לי.
את בטח מכירה את התחושה: השעון מצלצל מוקדם מדי, את נאלצת לגרור את עצמך מהמיטה הנעימה והנוחה הישר לאמבטיה, לארון הבגדים, למטבח. להתקלח, להתלבש, להכין קפה ולצאת לעוד יום עבודה. נסיעה בפקקים האימתניים, פיהוקים מכאן ועד קפריסין ומחשבות על הפגישות שצפויות לך היום, על העבודה הסזיפית והלעיתים לא ממש מעניינת שאת אמורה לבצע ועל האנשים החמוצים שבוודאי תפגשי כמו בכל יום. מדי פעם מבליחה בראשך המחשבה “למה?”. המחשבה הזאת עשויה להטריד אותך פעם בכמה חודשים במקרה הטוב, פעם בכמה שבועות במקרה הפחות טוב ובמקרה הגרוע ביותר – כל הזמן:
“למה אני צריכה לבזבז את השעות הטובות ביותר של היום שלי בתוך 4 קירות, עם אנשים שאני לא בהכרח אוהבת, עם מישהו שאומר לי מה לעשות ונותן לי על הראש אם משהו לא בסדר או אם לקחתי הפסקת קפה ארוכה מדיי, וככה חוזר חלילה כל יום במשך הרבה שנים? למה אני צריכה ‘לסבול’ ולעבור את זה, מה עשיתי רע בחיים?”
ייתכן וזאת מחשבה שמדי פעם צצה בראשך, בניסוח כזה או דומה לו.

אבל יותר מהמחשבה “למה”, השאלה שיותר מטרידה אותך היא “איך” – איך יוצאים מבית הכלא המטאפורי אך ההו-כה-אמיתי הזה? הרי לעזוב עכשיו את הכל ולצאת לדרך עצמאית זה לא רק מעשה טיפשי אלא גם מאוד לא אחראי, את חושבת לעצמך. “איך אוכל לשרוד אפילו חודש אחד בלי משכורת, כשיש חשבונות והוצאות קבועות לשלם? הרי אפילו לגמור את החודש במצב הנוכחי אי אפשר – אז להרשות לעצמי בכלל לא לעבוד? זה לא מתאים עכשיו”.

אז בואי אני אגלה לך משהו: אם זה לא מתאים עכשיו, זה לא יתאים אף פעם.

נעים מאוד, אני מאיה וזה הסיפור שלי:

עוד בזמן הלימודים לתואר הראשון מצאתי עבודה במכללה בה למדתי שסיפקה לי הכנסה צנועה אך בהחלט מספיקה לסטודנטית בשנות העשרים לחייה. בסיום התואר, התקדמתי בתפקיד והמשכתי באותה העבודה, רק הפעם במשרה מלאה ובמשכורת טובה יותר מזאת שהיתה לי בזמן הלימודים. עברה שנה, עברו שנתיים והיה לי טוב בסך הכל. אהבתי את העבודה (את חלקה לפחות), אהבתי מאוד את האנשים שעבדתי איתם (את רובם), אהבתי את המקום (למדתי שם ויש לי זכרונות מצויינים ממנו) והשכר היה לא רע, כזה שאיפשר לי להשכיר חדר בדירת שותפים בלב תל-אביב, להחזיק רכב, לשלם את כל החשבונות וגם ליהנות קצת, כולל טיול לחו”ל לפחות פעם בשנה.

השנים עברו ומשהו התחיל להציק. כשאנחנו בביה”ס, אנחנו רואים את הסוף – “יום אחד אסיים ללמוד ואצא ‘לחופשי'”. ואז מגיע השרות הצבאי וגם שם רואים את הסוף ויודעים שמדובר במשהו זמני שיסתיים בסופו של דבר ואז “נצא לחופשי”. גם שלוש או ארבע שנות הלימודים של התואר הראשון הן לא רעות בכלל, אפילו מהנות, ובסיומן – זהו, סוף סוף – באמת “יוצאים לחופשי!”. ואז ה”חופש” המיוחל מתחיל: מתחילים לעבוד במשרה מלאה יום אחר יום, שמחים ומאושרים מהמשכורת הקבועה והחיים הבוגרים והאחראיים שהצלחנו להגיע אליהם בכוחות עצמנו. אבל יום אחד מגיעה ההארה. הרי עד היום כל מה שעשינו היה זמני וראינו את הסוף. פתאום, ביום בהיר אחד זה נוחת עלינו: “היתכן שמעכשיו ועד גיל הפנסיה כל החופש האמיתי שיהיה לי יסתכם בעשרה ימים בשנה ופה ושם חופשות? הרי בביה”ס היו לי חודשיים חופש גדול, בצבא היו רגילות והשרות גם ככה הסתיים מהר, באוניברסיטה יש חופשת סמסטר של לפחות ארבעה חודשים בכל שנה ועכשיו?” פתאום אין “אוויר” באופק, אנחנו אמורים להמשיך לקום מוקדם מדי כל יום, לשבת במקום העבודה מעל שמונה שעות, לחזור הביתה בפקקים, להימרח על המיטה מעייפות בערב וחוזר חלילה – ככה עד גיל הפרישה?! באמת???

את התחושות האלה התחלתי להרגיש לאחר כשנתיים של עבודה במשרה מלאה. הרגשתי שזה לא “מגיע לי”, שחייבת להיות דרך אחרת. הרגשתי שהכל סוגר עליי, שאני אמורה להיות בן אדם חופשי אבל אני כל כך כבולה. ויותר מהכל – הרגשתי שיש לי הרבה מה לתת, ושאת מה שאני עושה בעבודה שלי – אני יכולה לעשות בשביל עצמי ולא בשביל הבוס.

התחלתי לשוטט באתרי אינטרנט. למזלי היתה לי פריבילגיה קטנה בעבודה וזכיתי לכמה שעות “מתות” כל יום. ידעתי לנתב את הביצועים שלי כך שאעשה את הדברים הדרושים עליי במהרה ושישארו לי כמה שעות פנויות “בשביל עצמי” – ואלו השעות בהן התחלתי לפזול לכיוון עבודה מהבית והרעיון של הכנסה פסיבית. עם הזמן למדתי שיש הרבה בולש*ט באינטרנט: פרסומות שמבטיחות הכנסה קבועה של מעל 1000$ בחודש אם רק אשקיע שעתיים ביום, חברות השקעות שנראו מפוקפקות, הצעות בפייסבוק מאנשים שאיני מכירה שרצו שאשווק את המוצרים שלהם תמורת פרמיה מסכנה ועוד ועוד. לצד הזבל שצץ בדפדפן שלי פה ושם, מצאתי גם בלוגים של אנשים שהצליחו, בעזרת הרבה עבודה קשה והתמדה, להגיע למצב שהם מרוויחים יותר מהבית מאשר ממקום העבודה – ויכלו להרשות לעצמם להתפטר. הראשונה היתה ליסה אירבי, בחורה אמריקאית שמלמדת איך לבנות אתרים. האתר שלה הוא בין הראשונים ברשת בנושא ולכן היתה לה נקודת פתיחה טובה – גוגל מסווג את האתר שלה כוותיק מאוד ומציב אותו גבוה בתוצאות החיפוש. זאת כנראה גם הסיבה שהגעתי אליו. היא מספרת באתר שלה, מלבד איך בונים אתר, גם איך יוצרים מה שנקרא “מוצרי מידע”, איך לוקחים את היכולות שלנו והופכים אותן למוצרים וידע שאנשים ירצו לרכוש – למשל על-ידי ספר אלקטרוני, קורס אונליין, ערוץ יוטיוב ועוד.

ה”גורו” השני היה פאט פלין. פאט הוא בחור מיוחד ושונה בנוף האינטרנטי – הוא מאוד פתוח בכל מה שנוגע להכנסות שלו. לעצמאות כלכלית הוא הגיע דווקא מהמקום הנמוך ביותר – פיטורים. הוא עבד כארכיטקט והיה צריך במסגרת העבודה לעבור מבחן מסויים שיקדם אותו בתפקיד. את הלימודים למבחן הוא החליט להפוך לבלוג – גם כדי ללמוד טוב יותר את החומר על ידי כתיבת הסבר עליו וגם כדי לעזור לעוד אנשים. הוא התחיל במקביל לקרוא על בניית אתרים ואיך כותבים בלוג וכשראה שאנשים מתחילים להיכנס אליו לאתר, הבין שכדאי לו לשים מודעות של גוגל בבלוג שלו כך שאולי יצליח להחזיר את ההשקעה על פתיחתו, שהיתה לא גדולה. לפי מה שהוא מספר, הזמן עבר והבלוג קיבל הרבה כניסות. פתאום התחילו להגיע אליו צ’קים מגוגל עם ההכנסות מהפרסומות שהוא שתל באתר. הוא הבין שהוא עלה על משהו – אפשר לעשות כסף מהבית בעזרת מחשב וחיבור לאינטרנט! כאמור, בהמשך הוא פוטר מעבודתו אך במקום לחפש מקום חדש הוא החליט שזו ההזדמנות שלו לקחת משהו רע ולהפוך אותו לדבר חיובי – וכך היה. הוא המשיך ללמוד לבד איך עושים כסף מהידע שצבר במשך השנים ואת מה שכתב בבלוג הפך לספר אלקטרוני. הוא רואה הכנסות מהספר שלו גם היום, כמעט 10 שנים לאחר שכתב אותו. בהמשך הוא פתח מספר עסקים אינטרנטיים נוספים ועל כולם הוא כותב היום באתר שלו, מלמד אנשים אחרים מה אפשר לעשות עם הידע שלהם ואיך לצאת ממירוץ העכברים. דבר שמאוד פופולרי אצלו באתר הוא פירוט ההכנסה החודשית – פלין מציג לראווה בכל חודש את ההכנסות שלו בפני הקוראים. הוא גם מפרט לעומק איך הגיע אליהן מכל העסקים האינטרנטיים שלו. האזור הזה באתר בו הוא מפרט ומציג את הכנסותיו נותן לאנשים הרבה מאוד מוטיבציה (“אם הוא יכול – אולי גם אני יכול?”).

בחזרה אלי. הזמן עבר והמשכתי לעבוד, אך המוטיבציה בעבודה ירדה ובמקומה הגיעה מוטיבציה מסוג אחר – לנסות לעשות כסף מהידע שלי. ידעתי שבמשך השנים והניסיון הצטבר אצלי מידע שאני יכולה לשתף, ידע שהרבה אנשים זקוקים לו – למשל בנושא בניית אתרים. בנוסף, האנגלית שלי טובה כך שידעתי שאוכל לבנות עסק באנגלית ושאין לי בעיה להקליט את עצמי מדברת ומסבירה. דבר שלישי – לאחר הצבא עשיתי קורס גרפיקה ממוחשבת כך שגם ליצור לעצמי גרפיקה לעסק אני יכולה – דבר שחוסך לי כסף. כל הדברים האלה היוו נקודת פתיחה טובה מאוד לעסק שלי וידעתי ש”יש על מה לחשוב”.

כל זמן שעבדתי במשרה מלאה וישבתי שעות מול המחשב תמורת משכורת קבועה, הראש התפוצץ ממחשבות. הרעיונות באו והלכו, בניתי אתרי אינטרנט וסגרתי לאחר תקופה כדי להתנסות בדברים שונים, התחלתי לעבוד על דברים מסויימים והפסקתי לאחר תקופה מסויימת כשהמוטיבציה ירדה והגיעו רעיונות חדשים. עם הזמן הבנתי שזה לא יכול להימשך ככה – אני אמנם מאוד רוצה להתחיל משהו, אבל העבודה מפריעה לי! בערב, לאחר יום עבודה, לא היה לי ראש להמשיך לעבוד על הדברים שלי, בסופי  שבוע זה גם לא קרה (“עבדתי קשה כל השבוע, מגיע לי לנוח יומיים!” היה הלך הרוח בכל שישי ושבת) ובגדול ידעתי שאני חייבת זמן כדי להתחיל לעבוד על משהו משלי בצורה רצינית, שאני חייבת איכשהו לפנות כמה ימים בשבוע בשביל להתרכז בעסק אמיתי וקבוע.

לא אלאה אתכם יותר מדי בפרטים ואנסה לקצר. לאחר שנתיים של מחשבות וכשכבר הגעתי לנקודת הרתיחה בעבודה, אזרתי אומץ וניגשתי לבוס שלי. ביקשתי חופשה ללא תשלום של…שימו לב… שנה. כן, שנה שלמה. ידעתי שהסיכוי לקבל דבר כזה הוא לא גדול אבל אפשרי, וכשכתבתי “נקודת רתיחה” התכוונתי לזה שממש לא עניין אותי אם הבוס יסכים או לא, כי אם יגיד לי לא, פשוט אתפטר. כן, המצב היה עד כדי כך בלתי נסבל ובראש כבר הייתי עם רגל אחת בחוץ. ממש לא סבלתי ממקום העבודה, אבל סבלתי ב-עבודה. סבלתי מהמחשבה שככה אני הולכת לבלות את המשך חיי ואת שנותיי הטובות והפעילות ביותר, וזה דיכא אותי. לכן, לא חיפשתי עבודה אחרת, אלא רציתי קצת חופש כדי לייצר עוד יותר חופש. הבוס, להפתעתי, הסכים לתת לי חל”ת. חודשיים לאחר מכן כבר הייתי עם שני תיקים ענקיים עם כל חפציי האישיים בדרך לאוטו, מנופפת לשלום למשרד. איפשהו בלב ידעתי שלעבודה הזאת אני לא חוזרת, לפחות לא במתכונתה הנוכחית.

אז איך עשיתי את זה? איך יכולתי לקחת על עצמי (סוג של) התפטרות בלי אופק כלכלי ברור? את זה אפשר לקרוא בחלק ב’.

 

 

 

 

לתגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *