כשעושים עצירה קטנה מהחיים העמוסים וההו-כה-מקובעים, פתאום הגלגלים בראש מתחילים לעבוד שעות נוספות.

לקום באמצע היום בבית, לראות שתל-אביב חיה וקיימת גם בשעות היום ולא רק אחרי חמש כשחוזרים מהעבודה, זה משהו מאוד לא פשוט לקבל.

“איך אני מפסידה את זה כל יום?” “איך אני מרשה לעצמי לשבת שמונה שעות במשרד ולראות את אותם קירות, נופים, שולחנות, אנשים כל הזמן?”. וכן, יש סופי שבוע, וכן, הם עוברים מהר מדי. המחשבה שהחיים חולפים כל כך מהר והגיוון נהייה קטן מיום ליום – אינה קלה. השאלה הגדולה שנשאלת היא – עד מתי. כמה אוכל עוד לסבול את זה ומה האופציות האחרות.

אז יוצאים החוצה ביום נדיר באמצע השבוע, כדי לקנות תרופה לגרון ומד חום. אי אפשר שלא להרגיש אשמה, שלעבודה לא יכולתי ללכת אבל לקפוץ לכמה דקות למרכז תל-אביב השוקק כן. אז נכון, אני קונה לעצמי דברים כדי לחזור למוטב. אפילו האייס קפה שקניתי כדי לפנק את עצמי בארומה הרגיש רע – “איך את מרשה לעצמך פינוק כזה כשאת אמורה להיות במשרד ולעבוד?” והתירוץ? “זה טוב לגרון!”. ובאמת – כמה שזה עשה טוב.

מגיעה שעה קשה בה הראש מתפוצץ והמיטה קוראת לי לבוא ולהימרח עליה. בטלוויזיה כבר אי אפשר לשמוע את תכניות הבישול או הלייף סטייל שמרעיפים בלי פרופורציות ובלי התחשבות בחולים שנשארו בבית בערוץ 2 ו-10.

יום אחר כך, עם שני ימי מחלה נוספים ביד ובדיקת דם בשבע בבוקר, מרגישים אחרת לגמרי מאתמול. כן, אני כנראה באמת חולה ולא צריכה להרגיש רע שנשארתי בבית. אבל המחשבות על העתיד ממשיכות להגיע. שני דברים גורמים לי לראות את הכל בפרופורציה שונה לגמרי, הדאון של חיי היומיום הבלתי נגמרים קצת עובר:

במחשב מתנגן לו פרק נוסף של “בטבעת זו” שלא הצלחתי לשבת ולראות עד עכשיו. גלית גוטמן המהממת יושבת ומקשיבה לחיים העצובים של הזוגות. כמה חוסר יש להם, למרות שהם נשואים, למרות שיש ילדים, למרות שכמעט כולם עובדים, למרות שהם בריאים. לא טוב להם – הם ביחד אבל לבד. “יש הכל ואין כלום”, אחת המשתתפות מסכמת.

במקביל, ערוץ יס דוקו עושה לי גם טובה ומראה סרט על אנשים שאוספים פחיות ובקבוקים למחייתם. “ביום טוב אני מרוויח 70 דולר”, אומר אחד מהם ושניה אחר כך לוגם מבקבוק שמצא שנשארה בו טיפת אלכוהול. הם מסתובבים להם ברחובות ארה”ב עם עגלות סופר ומראים את החלום האמריקאי במיטבו.

“הכל בסדר”, אני חושבת לעצמי.

לקום כל בוקר וללכת לעבודה – חלום של הרבה אנשים, שלפעמים נראה לי כעול…

לשכב בבית פעם בשנה עם חום וכאב גרון – חלום של הרבה אנשים, שמבלים ימים כלילות בבתי חולים עם מחלות סופניות בלי טיפת אור בקצה המנהרה.

לגור בקומה רביעית בלי מעלית, במרכז תל-אביב עם בעיות חניה קשות ודירה ישנה – זה דבר שהיו חותמים עליו כל כך הרבה אנשים ברגעים אלה.

לגמור את החודש בפלוס – איפה נשמע דבר כזה בימים של מחאות חברתיות שצצות כל שני וחמישי?

להחזיק רכב, ולא משנת רפפ”ו, גם לא מ-2010 העתיקה- למי יש את הפריבילגיה הזאת בגילי?

“הכל בסדר”. אני חושבת, ומודה לאלוהים שאיני מאמינה בו