“תשמעי, יש פה ספר אדיר, אני חייבת לקנות אותו”, מצהירה אמא שלי בטלפון, “אבל יש אחד פלוס אחד וחשבתי שנקפוץ מתישהו ביחד כדי שתקחי לך גם משהו”.

כמה ימים אחרי השיחה, מצאתי את עצמי בסטימצקי. הייתי צריכה לשרוף קצת זמן, אז נכנסתי לחנות בשפיים אחרי העבודה.

אני לא קוראת הרבה ספרים, במיוחד לא לאחרונה. וכשאני אומרת לאחרונה, אני מתכוונת מאז עידן האינטרנט. אבל האהבה שלי לחנויות ספרים לא השתנתה. שיטוט קצר בחנות, וטלפון לאמא שלי לשאול אותה איזה ספר היא רצתה, כי אני כבר פה, ואני יכולה לקנות לה אותו, וגם משהו בשבילי.

אני מחפשת את הספר, עוברת בין המדפים, בודקת אם יש משהו לבן וגדול ואוספת את “מילון בן יהודה שטראסה” לידיי, משימה אחת הושלמה. הספר, שלפי התיאור עוסק ב”ייקית מדוברת בארץ ישראל”, יהיה בדיוק האטרקציה שאמא שלי ואחיה יתמוגגו עליה בערב ראש השנה, אני חושבת לעצמי.

עכשיו המשימה הגדולה באמת – למצוא ספר בשבילי. אולי ברוח הספר הראשון, ואולי סתם ככה כי יום כיפור מתקרב ומשרה אווירת “צריך לקנות ספר עצוב”, אני אוספת אלי את “נערה מברלין” והולכת לשלם.

לא חשבתי שבאמת אשב לקרוא אותו, לפחות לא עכשיו. אולי, אם יחזור המקרה של לפני כמה שנים וייפול האינטרנט בערב יום כיפור ולא תהיה ברירה אלא לשבת לקרוא ספר, אצליח לעבור את העמוד הראשון והשני.

אבל הנה, מצאתי את עצמי יום אחד יושבת וקוראת, עוברת עוד עמוד, ועוד אחד…. וזהו, אני שבוייה:

הימים עוברים ואני ורוזה, הגיבורה של הספר, משוטטות לנו בין הרחובות והאזורים המוכרים של ברלין- בין הרובע היהודי, לבית הקברות הישן, בקונדיטוריות של אלכסנדרפלאץ, נוסעות לנו בחשמליות, והנה השנים עוברות ומ-1935 אנחנו כבר ב-1938. משפחת קליין, שהיתה רגילה לחיי שפע, עוברת מהדירה היפה שלהם ליד הטירגארטן לפרנצלאואר ברג, הגזרות מתחילות להכביד, אוטו קליין המנתח המכובד נאלץ להפסיק לעבוד כרופא, הילדים בבתי הספר היהודיים שבגרוסה המבורגר שטראסה עדיין הולכים לבית הספר, אבל מספרם הולך ופוחת. גם היציאה לרחוב מחייבת התגודדות בקבוצות לשם הביטחון, והחברים הלא יהודים הולכים ומתרחקים מהמשפחה. שמות רחובות מתחלפים “בהוראת הקנצלר”, ובחוץ כל כך קר.

היינריך, אחיה של רוזה, מתגייס בינתיים לתנועת מכבי. היהודים מתקבצים במשך ימים שלמים במרכזי ההגירה ומנסים לקבל ויזות. והנה, הפרעות הקטנות מגיעות גם למשפחת קליין כשהיינריך נקלע לקטטה מול ההיטלר יוגנד, שהולכים ומתרבים ברחובות.

קשה לחשוב, במבט לאחור, שהיהודים באירופה לא האמינו למה שהולך לקרות שם, הם אפילו לא חשבו שבאמת תהיה מלחמה. היה לי תמיד מוזר לשמוע את זה, כי הרי ברור שהיתה מלחמה, ועוד איזה! אבל כשנכנסים לתוך הסיפור, לתוך החיים של משפחת קליין, פתאום הרבה יותר מובן ופשוט להזדהות עם אוטו קליין, אבי המשפחה, שמסרב להאמין שמישהו ייגע לו בברלין הטהורה, שמישהו יעז לקחת לו את כל מה שבנה והכיר. אבל לאט לאט הזוועות מתעצמות, פה קללת “יהודי מסריח”, שם שריפת בית כנסת.

הכל משתנה בליל הבדולח, בו יש למשפחה “קצת” מזל, ומזהירים אותם מפניו. חלקם מחליטים לברוח, אבל שני הגברים במשפחה, או יותר נכון אוטו קליין ה”גבר גבר”, גיבור מלחמת העולם הראשונה והיינריך הנער הציוני הצעיר, עדיין חיים באופוריה שכלום לא יקרה.

ליל הבדולח מביא את שני הגברים למחנה זקסנהאוזן, וכדי לא להרוס יותר מדי את הסיפור למי שרוצה לקרוא אותו, אני יכולה לגלות בכלליות שהם יצאו משם בחיים, אבל מעבר לזה תצטרכו לקרוא. הסיפור ממשיך בין ההאקשר מרקט, פרידריך שטראסה, מרכזי סיוע כלכלי ונסיונות נואשים לקבל אשרות עבודה לחו”ל. בין ההסתגרות בבית והריצות המבוהלות ברחובות, אפשר ממש להרגיש את הסכנה, בעיקר באחד המקרים בו המשרתת המסורה (והגרמנייה) של המשפחה בעבר פוגשת באקראי ברוזה. גם אני וגם רוזה קצת מופתעות מהשאלות הרבות של פראו שולץ, מהפרטים הקטנים והכתובות המדוייקות שרוזה נותנת לה. לרגע שתינו נבהלות שאולי היא הפכה לאחת מ”החבר’ה הרעים”….

יש הרבה רגעי תקווה בסיפור הזה, אבל הם מהולים בכל כך הרבה עצב – למשל כשרוזה, שכבר הפכה לנערה, מצליחה להתקבל לקינדרטרנספורט, רכבות המשלוח של ילדים אל מחוץ לחומות גרמניה ומתחילה חיים חדשים בלונדון. הסיפור מקבל זווית קצת אחרת מרגע שהיא עולה לרכבת – היא כבר לא בחיק המשפחה, והמחשבה שהיא לא תראה אותם יותר בכלל לא באה בחשבון. עם תמונה ממוסגרת קטנה והבובה האהובה על אחותה היא יוצאת לדרך, עוברת בהולנד ומקווה שחיילי האס אס לא ייטפלו אליה, מגיעה ללונדון ומתחילה שם הרפתקה חדשה, לבד. המכתבים ההולכים והמתמעטים מהבית, הניסיונות להביא את המשפחה אליה, השמועות על המלחמה המתקרבת ואיתה סגירת שערי גרמניה מכל אפשרות להגירה, ההתמודדות עם שפה חדשה, אנשים חדשים, משפחה אנגלית דתייה, הגעגועים לעיר הולדתה שהיא כל כך אהבה פעם אבל נראית פתאום כזיכרון רחוק ואפל…. והקור, כל כך קר שם באירופה.

את הספר עוד לא סיימתי לקרוא, כך שאת הסוף אני גם ככה לא יכולה לגלות לכם, לפחות לא כרגע. השנה היא 1941, רוזה כבר בת 18, ולמרבה ההפתעה והסמליות, יום כיפור מתקרב, כמו במציאות גם בספר. הדבר האחרון שקראתי הוא שזהו, המלחמה מתחילה, ויש בעייה עם הטרנספורט שהשיגו להדי, אחותה הקטנה של רוזה, בדיוק ביום בו היתה אמורה לעזוב את גרמניה ולהינצל. גם בבית משפחתה החדשה של רוזה יש בעיות לא קטנות, והכל מסתבך, כאילו לא היו סיבוכים עד עכשיו.

אין לי הסבר למה החלטתי לכתוב על הסיפור לפני שסיימתי אותו. מה שבטוח זה, ש- 302 העמודים שקראתי עד עכשיו, הצליחו להסביר לי הרבה יותר על מה שעבר על היהודים בתקופה של גרמניה הנאצית, מאשר בכל יום שואה בודד במשך 29 שנותיי בהם ניסו לתאר את מה שקרה שם, אם בבית הספר, אם בטלוויזיה, אם ניצולים ואם ספרים אחרים. כשמשפחה יהודית-גרמנית אחת פותחת בפניי את הדלת לעולמה הפרטי, זה מרגיש אמיתי וקרוב. ולחשוב שכמו המשפחה היחידה הזאת, היו עוד כל כך הרבה. מליונים. זה באמת בלתי נתפס.

“נערה מברלין”, מומלץ, כבר אמרתי?