אז טסנו לברלין.

יעל ואני מכירות עוד מימי התואר הראשון, כלומר כ-7 שנים, ולאחר תכנון נסיעה שלא התממשה לבסוף לניו יורק לפני כמעט שנה ובעיקר הרבה מלמולי “אני צריכה חופש” ששתינו הוצאנו מהפה מדי פעם בהפסקות הצהריים המשותפות שלנו(אנחנו עובדות ביחד), החלטנו שזהו, יוצאים לחופשה. אז טסנו לברלין.

שלושה ימים, מתוכם שניים כוללים טיסה הלוך ושוב, ובעצם שני ימים מלאים ועוד שני חצאי ימים – זה הזמן שהיה לרשותנו במסגרת הדיל שבחרנו. מעט, אמרו אלו שהיו בעיר לפנינו, ואכן – זה מעט, אבל נראה שהספקנו הרבה מעבר למצופה.

זה התחיל מזה שביום חמישי, בעמידה בתור לצ’ק אין בבן גוריון, פתחתי את תיקיית המסמכים ונחוורו פני לנוכח תמונתה של אימי בדרכון שהיה איתי, ולא שלי. וזה לא חלילה שהתמונה כל כך גרועה – אבל אם אני זאת שטסה, מומלץ שהדרכון שלי יהיה איתי ולא של מישהו אחר. “אפשר לצאת מהארץ עם דרכון זר?” שאלתי את הבחורה של ה”ארזתם לבד”. “לא, או אולי בעצם כן, אבל משלמים קנס של איזה 1000 שקל”. טלפון קצר ובהול לאמא, ותוך 30 דקות היא התייצבה מולי עם הדרכון הנכון.

עכשיו אפשר לצאת לדרך.

חמש שעות מאוחר יותר, היינו יעל ואני בדרך משדה התעופה שונפלד למלון. כרגיל, במהלך הנסיעה, הרעיפו עלינו אנשי ההעברות עלונים עם הצעות לטיולים. לרוב אני לא נוטה לצאת לסיורים היומיים האלה, גם בגלל המחיר הגבוה יחסית שלוקחים עליהם, ובעיקר כי, איך לומר בעדינות, אני רוצה קצת שקט מהישראלים כשאני בחו”ל. אבל הפעם הקשבתי למה שהיה לגיא המדריך הראשון שהכרנו להגיד והתלהבתי בעיקר מהסיור האחרון, שלא ממש היה חשוב לאן הוא, אבל זה נחמד שביום הטיסה חזרה נצא לסיור מאורגן עם הסברים, עם המזוודות שמורות באוטובוס ועם הסעה לשדה בזמן – בלי להתברבר בעיר לבד, לחפש מה לעשות ולהשאיר את המזוודות במלון.

הסכמנו שניקח את הטיול של היום האחרון, אבל כשרן, המדריך השני שהכרנו, הגיע כדי לרשום אותנו אליו, הוא הצליח לשכנע אותנו גם לקחת את הטיול של יום שישי- טיול היכרות עם העיר. לא אני ולא יעל היינו בברלין לפני כן, ואני מההתחלה רציתי לצאת אליו. יעל קצת היססה, אבל בזכות יכולות השכנוע של רן (וגם קצת שלי  מסתבר…) נפרדנו מעוד סכום יפה של אי אילו יורואים מהכיס. אבל היי! יש לנו מבצע קיץ, הודיע בשמחה רן, ואמר שמאחר ונרשמנו לשני סיורים, מגיע לנו את הסיור “הפינות הנחבאות של ברלין” במתנה. מדובר בסיור רגלי ברחבי העיר, או כמו שרן כינה אותו “המקומות הכי מעניינים, אסור לפספס את זה, לא תצטערו”.

וכך, לפני שהגענו למלון, הסתדרנו עם שלוש תכניות לשלושה ימים, אבל גם עם הרבה פחות זמן לקניות…

הגענו למלון שלנו, שנמצא ליד הקו-דאם (רחוב קניות מרכזי בעיר), ונפלנו מהרגליים מרוב עייפות. היכרות קצרה עם החדר לימדה אותנו שהמקלחת שקופה. “זה בטח נהיה אטום כשסוגרים את הדלת מבפנים”, אמרה יעל, אבל לא. שקופה. מגניב? נגיד.

יצאנו לאכול במסעדה ליד המלון. ומה הדבר הראשון שעושים במסעדה בחו”ל? נכון, בודקים אם יש אינטרנט.

Do you have WI-FI? שאלתי לתומי.

YES, השיב המלצר החביב.

אחרי ששאלתי אותו מה הסיסמא, הוא השיב בחיוך שלא, אין אינטרנט והוא בכלל חשב שאמרתי White Wine…

אכלנו, הצטלמנו ובעיקר ניסינו להבין מה נסגר עם האישה שישבה לבדה לידינו… היא ביקשה שנצלם אותה, יעל נעתרה לבקשה, צילמה תמונה, ניסתה לצלם עוד אחת ושמה לב שהיא שכחה… לגלגל את הפילם. כן, היתה לאישה המסתורית מצלמה עם פילם. אחר כך אותה אישה גם החזירה את המנה שלה ונכנסה למשהו כמו עשרים דקות לשרותים. אנחנו עוד נחזור אליה.

יום למחרת, קמנו עם מוטיבציה מטורפת לקניות – הרי בשביל מה באנו?! יצאנו לכיוון הקו-דאם, וקרנו מאושר, כמו ישראליות טובות, כשראינו סניף של H&M. ההתלהבות מהחנות ירדה אחרי שראינו, כעבור כמה מטרים, עוד חנות. ועוד אחת. ועוד אחת. בכלל, אפשר להגדיר את הקו-דאם כרחוב ה-H&M.

419802_10151118535486544_1157244732_n

החלטנו שתינו, לפני שנסענו לברלין, שלמרות כל מקומות המאסט שהמליצו לנו עליהם החברים בארץ, אנחנו חייבות לעשות “וי” גם על סטאר בקס. כל יום. הצלחנו לעמוד במשימה בגבורה, ואפילו יש תיעוד של שלושת בתי הקפה שאירחו אותנו. ככל שעברו הימים הבנו גם שכניסה לסטאר בקס היא חובה לא רק כדי לשתות קפה אמריקאי זול, אלא כדי להתחבר לציביליזציה. ברלין היא לא עיר של אינטרנט להמונים, מסתבר, ומלבד המלון, רק ברשת סטאר בקס אפשר ליהנות מWIFI חופשי.

539248_10151130023681544_270749058_n

בסביבות עשרים לארבע חזרנו למלון עם כמה שקיות, והתארגנו לקראת הסיור הראשון. במעלית, יעל רצתה להוציא את הפלאפון כדי לצלם, אבל הפלאפון לא נמצא. חיטוט מהיר בחדר. הפלאפון לא נמצא. חיטוט נוסף בתיקים. אין פלאפון. צלצול למספר, והקו לא מחובר. “נגנב”, שתינו חשבנו מיד.

רצנו לכיוון נקודת המפגש של הסיור. יעל לא כל כך בפוקוס, אני לא כל כך יודעת לאן ללכת. השעה היא ארבע, בדיוק עשר דקות אחרי שהיינו צריכות להיות שם. טלפון מהיר לחברת הטיולים ומונית לנקודת המפגש. איחרנו מאוד- לא יאה לדייקניות טובות שכמותנו… “סליחה, נגנב לנו פלאפון”, מלמלנו והתיישבנו באוטובוס בבאסה גדולה.

נסיעה לשער הניצחון, מעבר דרך רחוב יצחק רבין (בחיי), הגעה לרייכסטאג. ביטול הסים של הפלאפון. יציאה לכיוון אנדרטת השואה, הפסקת קפה ליד הבונקר של היטלר. “אני לא מאמינה שגנבו לי את הפלאפון”. נסיעה לאזור שריפת הספרים המפורסם, צילום של בית האופרה שבשיפוצים, שיחה עם אילאיל המדריכה על יוגה וחיים בניו יורק. נסיעה לחומה. “אני לא מאמינה שגנבו לך את הפלאפון”. שיחה עם רן על לימודים בברלין וחזרה הביתה.

643976_10151130022731544_997741054_n

בערב ישבנו לאכול במסעדת FRANKE, שלפי השמועות, השף שלה זה אותו אחד של מסעדת מול ים. התפריט אכן הזכיר מוטיבים ישראליים, ואני הסתקרנתי לגבי מנת MIX TLV:

Chicken breast with sesame sauce, carmalized onions and secret Spices from Tel Aviv

חיכיתי בציפייה לתיבולים הסודיים מתל אביב, וקיבלתי כאפה לפנים כשהגישו לי…. חומוס עם בשר.

643936_10151130022991544_383978623_n

בלילה, יעל חלמה שמצאו לה את הפלאפון. בבוקר, היא התעוררה והבינה שזה היה חלום. יצאנו בתשע לכיוון נקודת המפגש, והפעם הגענו מוקדם מהצפוי, אולי קצת כדי לחפות על הפאדיחות מיום קודם לכן.

איה המדריכה הגיעה, וככל שהתאספו שאר המטיילים הבנו שהולך להיות כייף: אנחנו רק שמונה אנשים, מסתובבים ברגל, והשמש זורחת. נסיעה קצרה במטרו, והגעה לשכונה יפה עם בתים אירופאיים מיוחדים, חלקם מחודשים וחלקם עדיין מחוררים מימי מלחה”ע. “אם אתם מסתובבים בברלין ורואים כמה בניינים עם חצר פנימית, תיכנסו אליה”, איה ממליצה לנו.

574791_10151118547421544_592159254_n

ממשיכים בסיור בין בית קברות יהודי, אנדרטאות, בית ספר יהודי, בניינים עם סיפורים היסטוריים והפסקה בבית קפה. אחרי ההפסקה ובזמן ההסבר על מוסד “אהבה” שמקורו בברלין (ששלוחה שלו נמצאת גם בקריית ביאליק), אני מקבלת הודעה מחברה משותפת שלי ושל יעל: “היי מאיה. מישהו מצא את הטלפון של יעל. הטלפון שלו הוא…”. וככה, באמצע הסיור כששאר האנשים בקבוצה נדהמים ביחד איתנו על המציאה, התקשרנו לפרדי, שהסביר לנו איך להגיע אליו ולקחת את הפלאפון האבוד, כן, האבוד, לא הגנוב!

מאותו הרגע, הסיור, שהיה גם ככה מהנה, הפך לפי עשר יותר טוב. עם תקווה גדולה שהפלאפון (והתמונות שצילמנו בו…) יחזור אל יעדו עוד היום, המשכנו לטייל בין מפעל לעיוורים יהודים בבעלות אוטו ווידט, שהחביא אותם והציל חלק מהם, דרך בית האמנות תכלס ולבסוף סיימנו באי המוזיאונים.

394291_10151130022806544_2138694764_n

איה הציעה לנו עזרה במציאת התחנה אליה פרדי הנחה אותנו להגיע כדי לקחת את הפלאפון ונשארה לחכות איתנו עד שנעלה על הרכבת הנכונה. הודנו לה והמשכנו, קצת בחששות של “מה יקרה אם הוא רוצח סדרתי שגונב פלאפונים רק כדי לגרום לקורבנות להיפגש איתו?”. אבל פרדי החמוד הגיע, מסר לנו את הפלאפון ובמחווה ישראלית מובנת מאליה נפרדנו ממנו ל”אתה מוזמן לבוא לבקר אותנו בישראל” שלום.

המשכנו את היום באלכסנדר פלאץ, עוד מקום לסימון וי, בו נמצא מגדל הטלוויזיה, שנמצא ליד הדבר החשוב באמת- הניו יורקר וקניון אלכסה. סיבוב קצר בקניון, עצירה בסטאר בקס, צילומים והנה אנחנו בדרכנו לרייכסטאג. הזמנתי מהארץ כרטיסים כדי שנוכל להיכנס לבניין בלי לחכות שעות בתור, והיינו צריכות להגיע לשם בשבע. עלייה על קו 100 לימדה אותנו שנהגי האוטובוס לא ממש רוצים להבין אנגלית ובעיקר שיש היום הפגנה, ושלא בטוח נגיע בזמן, אם בכלל. באמצע הדרך הנהג הבין שהכל חסום, וירדנו. המשכנו ברגל לכיוון בית הפרלמנט, תשושות ועייפות, והגענו באיחור קל. נכנסנו, עלינו, ראינו, צילמנו, ירדנו וחזרנו למרכז העיר כדי לאכול.

558765_10151118557986544_856002912_n

נכנסנו למסעדת ופיאנו, ומיד קיבלנו ליד כרטיס. “אחלה”, חשבנו. “מה עושים עם זה”? לאחר שקיבלנו הסבר מאחד הלקוחות, הבנו שעומדים בתור המתאים (סלטים, פסטה או פיצות), מזמינים, מחכים שהאוכל יהיה מוכן ומחתימים כרטיס כדי לשלם עליו ביציאה. 45 (!!!) דקות מאוחר יותר, קיבלנו את הסלטים שהזמנו. שילמנו על הכרטיס המוחתם תוך כדי מלמול טיפוסי של “בארץ זה לא היה עובד”. לפני היציאה קלטנו בזווית העין את חברה שלנו, האישה המסתורית שפגשנו במסעדה הראשונה שלנו בעיר. עולם קטן.

חזרנו למלון מותשות, כאובות ועייפות. ארזנו והתכוננו ליום האחרון.

בסיור שלמחרת נסענו לפוטסדאם, בירת מדינת-המחוז הגרמנית ברנדנבורג (זה מויקיפדיה, לא באמת זכרתי) ועברנו גם בעיירת ואנזה, שם התקיימה ועידת ואנזה בוילה מפוארת ומתעתעת ביופיה החיצוני לעומת מה שקרה שם בפנים (מוזמנים לעשות שיעורי בית).

580015_10151118563986544_194148477_n

 

ביקור ברציף 17 סיים את סיפורי השואה של אותו ביקור בברלין והסיור המשיך לארמון סנסוסי תוך כדי הסברים של המדריך עידו על מלכים וצבאות של המאה התשע-עשרה.

402912_10151118568596544_884157184_n

סיימנו את היום ברובע ההולנדי, שם תבור, המלווה של הקבוצה והבחורה הכי ורודה שיש, סיפרה לנו על השהות שלה בברלין.

308320_10151118569831544_963107144_n

זהו, שלושה ימים עברו להם, ורק כשהגענו לארץ שמתי לב שהספקנו המון. מתי חוזרים??????????????

זה הזמן להמליץ על הסיורים של חברת “ברלין טורס לאה”, שהמדריכים הנחמדים והבקיאים שלה היוו חלק גדול מההנאה שלנו מהטיול. לייק!

ונסיים עם TYP – Fuck Off Berlin:

http://www.youtube.com/watch?v=dzXtPcxE23Y&w=450&h=338