מי שלא מכיר אותי, לא יודע את השריטה הכי גדולה שלי. למזלי מדובר בשריטה טובה, כזאת שלא קשורה לסמים, לאלכוהול, לסטיות למיניהן או משהו שמשפיע לרעה על החיים. אני בסך הכל אוהבת מאוד להקה בשם קייס צ’וייס וזה לא עובר לי מגיל 15.

פעם מזמן, עוד בימים שהצ’אט של תוכנת מירק היה שיא הטכנולוגיה ואת המילה “לייק” ילדים ידעו רק בזכות שיעורי אנגלית, הייתי מצ’וטטת לי בכייף עם אנשים מכל העולם שאהבו גם את הלהקה הבלגית-אמריקאית הזאת וככה גיליתי עולם תרבותי חדש שהביא אותי לראות איך חיים אנשים בגילי בכמה מדינות באירופה.

זה התחיל במפגש מעריצים שהלקה אירגנה ואני, ילדנות בת בקושי 17, הצהרתי בפני ההורים שלי ש”באוקטובר נוסעים לבלגיה”.

היינו שלושה ישראלים: אני, בני וטלי. טוב לדעת שאני לא המשוגעת היחידה פה, חשבתי בזמן המפגש. אה, וגם קת’לין שהגיעה מארה”ב היתה שם – זה יותר רחוק, היא יותר משוגעת.

זאת היתה הפעם הראשונה שפגשתי פייס טו פייס את החברים הוירטואליים שלי וראיתי שכולם אמיתיים, בשר ודם.

הראשונה שפגשתי ובכלל התחלתי להתחבר אליה היתה ג’קי, או איך שעוד קראו לה אז, סוזן. מדובר בבחורה הולנדית נחמדה שהיה לנו קשר מאוד קרוב וטוב, ואחרי מפגש המעריצים ביקרתי בהולנד עוד מספר פעמים ובכמה מהם התארחתי אצלה והכרתי טוב את ההורים והאחים שלה.

בשלב כלשהו, סוזן החליפה את השם שהוריה נתנו לה לג’קי. מעולם לא שאלתי אותה למה. היא גם נכנסה לקטע גותי והתחילה ללבוש שמלות שחורות ולאהוב את כל מה שקשור לגולגלות ולארונות מתים, אבל תמיד הבהירה שזה לא בקטע רע אלא שהיא אוהבת את הדברים האלה ושזה מרתק אותה.

אני חייבת לציין שכשהיא התחילה עם זה, קצת נבהלתי. אבל בשיחות שלנו הכל היה רגיל, אותה ג’קי.

המשכנו להישאר בקשר טוב, אבל מ-2004 כבר התראינו הרבה פחות, כל אחת המשיכה בחייה ומדי פעם דיברנו אונליין.

בנובמבר 2008 בעודי נמצאת במכללה בעוד יום לימודים/עבודה, קיבלתי הודעה בפייסבוק ולשונה כדלקמן:

מאיה היקרה,

אני אחיה של סוזן/ג’קי ואני אני שולח לך הודעה זו בשמה.

לצערי אני נאלץ לבשר לך שבסוף השבוע סוזן הלכה לעולמה. היא נמצאה מתה בחדרה, בשלב זה אנחנו עדיין לא יודעים בדיוק מה קרה.

אנחנו מנסים לפנות לכמה שיותר חברים ולהודיע ​​להם, למרבה הצער, פרטי איש הקשר היחיד שהיה לנו ממך זה חשבון בפייסבוק אז אני מקווה שאת מקבלת הודעה זו.

אם תרצי ליצור איתנו קשר לקבלת מידע נוסף את תמיד יכולה לשלוח לי הודעה.

בשם סוזאן, על ידי הוריה ואחיה.

 

לאחר שיצאתי מההלם, התחלתי לבדוק עם חברים משותפים שלי ושל ג’קי מה קרה. הדבר הראשון שעלה לי בראש הוא שהיא התאבדה. מהיכרותי עם ג’קי ומהסיפורים ששמעתי על כל מה שיא עברה בחייה הקצרים, אני לא יכולה להגיד שאני “מבינה” למה היא תחליט להתאבד, אבל אני לא אהיה מופתעת לגמרי. עברו עוד כמה שבועות והזוועה התגלתה לאט לאט. ג’קי, שגרה במעונות בהולנד בזמן שלמדה שם, התבקשה מאחד הסטודנטים להשאיל לו את הלפטופ שלה. משלא נענתה לבקשתו, הוא דקר אותה. לא פעם אחת, אלא 19 דקירות סכין. הרוצח, שהתברר כמסומם בן 20, הותיר את ג’קי על מיטתה מתה מספר ימים עד שמישהו פרץ את הדלת שלה ודיווח על כך.

הרוצח קיבל 20 שנות מאסר בלבד והמשפחה זועמת על כך.

קשה לחשוב על דבר כזה, למזלי אני לא מכירה אישית אנשים שנרצחו, במיוחד לא בגילי. אבל כשמשהו כזה קורה, אפילו אם זה במרחק 4 שעות טיסה מפה, זה נותן קצת פרופורציות בחיים.

עכשיו, מעל 3 שנים אחרי הרצח, יצא לי להתכתב קצת עם אמא של ג’קי ולשאול לשלומה. היא אמרה שמאוד קשה לה ושהם לא מצליחים כל כך להתאושש.

למה אני כותבת את כל זה?

בשביל ג’קי

בשבילי

בשביל לספר לכם על המקרה ולבקש מכם שגם אם עובר עליכם יום קשה, אם אתם קצת אבודים ומחפשים כיוון בחיים, אם אתם קצת מדוכדכים – תחשבו על אותם אנשים “נורמלים”, שחיו חיים רגילים עם החלטות, התלבטויות, ימים טובים ופחות טובים, בדיוק כמוכם, אבל שלא באשמתם נפלו קורבן ונלקחו להם החיים ברגע – להם, ולכל הסובבים אותם.

הדבר הכי נורא בכל מה שקרה, לדעתי, הוא שג’קי עכשיו לא בחיים, שיש מישהי בעולם הזה, שרצתה לחיות – אבל לא נתנו לה.

ופעם הבאה שתשתו לחיים, אם יבוא לכם, רייז אה גלאס פור ג’קי.