יום ראשון. ילדי כיתה ג'1 בבי"ס בארי משתחררים הביתה ב-12:00 בצהריים. הליכה קצרה ברגל הביתה, עניין של עשר דקות ועלייה במעלית לקומה השמינית. ארוחת צהריים, "שיעורי בית" (כן, זה בכוונה במרכאות), ויורדים למטה.

כמה שכנים מתקבצים מתחת לבניין ומחליטים מה עושים היום.

"מחבואים קופסא!" תמר מציעה והמשחק מתחיל. עוד שכנים מתאספים וכשהסופר מגיע לארבעים, אין זכר לילדי הבניין. כולם מצאו מחבואים מאחורי המכוניות החונות, באזור של דוד הסולר הענק, בלובי, בשיחים… והמצוד מתחיל.

בום! מישהו בועט בקופסא. הילה, אחותה התאומה של תמר צוהלת בהנאה. "אוף, לא הספקתי", אומר עידו שהפסיד בהגרלה ונאלץ לספור ולצאת חפש את כולם…

לאט לאט כל השכנים יוצאים מהמחבואים שלהם וסיבוב נוסף יוצא לדרך.

יום אחרי זה, בסביבות ארבע אחר הצהריים, שוב מתחילים להיראות פניהם של תלמידי בארי למטה ושוב חושבים מה משחקים היום. "הדגל!" מציעה מורן. תוך חמש דקות ולאחר ויכוחים קשים מתגבשות להן שתי קבוצות. מחפשים בחנייה שני סמרטוטים שיסמנו את הטריטוריה של כל קבוצה ומתחילים לכבוש. זה היה המשחק האהוב עליי.

ערב אחרי זה, החלטנו לשחק "תן שם". כולם מתיישבים במעגל ושרים "תן…שם…של…חיות!" ובקצב תיפוף כל אחד בתורו חייב לצעוק שם של חיה. מי שלא מספיק – מפסיד ויוצא מהמעגל.

משחק אחר שאהבנו מאוד בבניין היה מלך השבויים. קיפודור, התקפות, פגיעות ושבויים – איזו מלחמה כייפית זאת היתה. משחק דומה לזה היה "שמות". צועקים שם של מישהו שחייב לרוץ אל הכדור לפני שהוא נופל לקרקע. ברגע שהצליח לתפוס אותו – הוא צריך לפגוע עם הכדור באחד המשתתפים, לא לפני שדאג לצעוק "עמודו" כדי שהחברים לא יתרחקו לו יותר מדי.

ואז מגיע חג סוכות. טקס בניית הסוכה והקישוטים כייפי במיוחד. בשלב מסויים השכנים החליטו לקנות סוכה מוכנה ובנו אותה תיק-תק. כל ערב ישבנו כל הילדים לאכול בסוכה ובכל שנה מיכל חגגה בה יומולדת. טאקי, קלמר, עטים ומתקן לכלי כתיבה היו רק חלק מהמתנות שהרעפנו עליה.

בלילות הקיץ החמים היינו נפגשים בערב והילדים הגדולים הכינו לקטנים יותר א"ש לילה. זה היה מפחיד! מסתובבים בבניין, עוקבים אחרי פתקים ומדי פעם מישהו מבהיל אותנו בין העצים… איזה כייף!

יום אחד, מישהו זר ישב אצלנו למטה. הוא הזמין אותנו לבית שלו לראות משהו במחשב (מחשב! יש לו מחשב!). אני מההתחלה חשדתי ולא רציתי ללכת, אבל לא אמרתי כלום. פתאום לעוד מישהי נפל האסימון, היא סיפרה לכולם שהוא זר ושאנחנו לא יכולים ללכת לבית של מישהו שאנחנו לא מכירים ופתאום כולם התחילו לפחד ממנו. לא אשכח איך התחלנו לברוח ממנו באחד הימים כשראינו אותו שוב יושב על הבטון שהפריד בין הבניין שלנו לשכנים. רצנו במדרגות כל אחד לביתו, אפילו לא חיכינו למעלית, ואני נשארתי לרוץ אחרונה כי גרתי כמעט הכי גבוה…

כולם היו גדולים ממני, תמיד הרגשתי כמו הילדה הקטנה שמצד אחד דואגים לה ומצד שני מוותרים לה. היה נדמה לי שיש הבדל תהומי ביני לבין הילדים שהיו גדולים ממני בשנתיים.

אבל הזמן עבר והילדים גדלו. לאט לאט מספרנו פחת. כולם עברו בהדרגה לחטיבה ולתיכון, חלקם עברו דירה והרחבה הענקית מתחת לבניין נותרה ריקה. בסיום התיכון, גם אני עברתי לעיר אחרת. הדירה בה גרנו עברה שיפוץ מסיבי. כמעט כל השכנים התחלפו. אבל מדי פעם, כשאני עוברת שם בדרך לרחוב רוטשילד הסואן, אני תוהה לעצמי אם הילדים של הבניין עדיין זוכרים את הימים ההם. העיניים עוברות על הלובי, האינטרקום, החלונות, השטח שהיה פעם כל עולמי אחר הצהריים.

העולם כדרכו נוהג, אנשים מתבגרים והיום בטח לחלק מילדי הבניין יש ילדים משל עצמם שמשחקים בשכונה. אבל את הזכרונות המתוקים של "לרדת למטה" אף אחד לעולם לא ייקח ממני. ממני, ומשאר ילדי דבורה ברון 3, שלהם מוקדש הפוסט הזה:

הילה, נעמה, מורן, הילה ותמר, שירי, עידו, מאיה גלס, הדר, מיכל, אביטל וכמובן אחי תום.

מעניין אם לילדים של היום יש זכרונות וחוויות דומים בבניינים משותפים. "בימים של היום, הם רק יושבים מול המחשב כל הערב". האמנם?