יום רביעי. שולה המנקה מצלצלת בדלת, ניקי נובחת בטירוף כאילו מאחורי הדלת מסתתר מישהו חדש לחלוטין ולא אותה אישה שמזיזה לה את כל החפצים והקערות פעם בשבוע באופן קבוע כבר שנים.

שולה נכנסת, לובשת בגדי עבודה ומתחילה לנקות.

אמא נחמה משוטטת בבית ועסוקה בענייניה, בעוד שולה מנסה לפתוח בשיחה. וכמו שידורים חוזרים של "עניין של זמן" בערוץ 23, שולה מתחילה את הרוטינה הקבועה שלה: "למה שלא תדליקי נרות שבת?" "תנסי נחמה, זה טוב. זו מצווה". "פעם אחת תעשי את זה ותראי כמה שתהני!" "נו נחמה, מה אכפת לך?"

עד שלאמא שלי נשבר.

וכשלאמא שלי נשבר, היא לא צועקת וכועסת ומשתוללת, אלא מוצאת, בדרכה שלה, אופציות אחרות וחכמות לפתור את העניין. אז היא החליטה לעשות מעשה.

בשיחה הבאה של שולה בה היא שוב מנסה לשווא להכניס את המשפחה שלנו לבית כנסת, נחמה במפתיע אומרת לשולה:

"יודעת מה? אני מוכנה להדליק נרות שבת!"

"באמת?" ענתה לה שולה ועיניה מאירות מאושר.

"כן! אבל, רק בתנאי שאת עושה גם משהו בשבילי. פייר, לא?"

"אוקיי", אמרה שולה וחיכתה למשימה של נחמה.

"אני אדליק נרות שבת, רק אם אני מכינה לך עכשיו סנדוויץ' טעים ומזין עם גבינה צהובה ונקניק!", נחמה הנחיתה עליה את כלי הנשק שלה.

את הסנדוויץ' שולה לא אכלה. אבל מאותו יום, ניסיונותיה של שולה פסקו, והיא המשיכה לפקוד את ביתינו באופן קבוע עד שעברנו לנס ציונה, רק בלי שום זכר לנרות השבת.

היום, עשר שנים אחרי שנפרדנו לשלום משולה, הרוטינה ממשיכה רק בצורה קצת שונה:

יום שישי. רוחמה מצלצלת בדלת, ניקי נובחת בטירוף כאילו מאחורי הדלת מסתתר מישהו חדש לחלוטין ולא אותה אישה שמזיזה לה את כל החפצים והקערות פעם בשבוע באופן קבוע כבר שנים…

לא, רוחמה לא דתיה. למזלה!