וינגייט. שנה ראשונה. המרצה איגור יושב בחדר מורים עם הפרלמנט שלו. הסטודנטית החדשה מאיה מניחה את התיק הגדול שלה על מיטת המעונות. מחכה לראות מי השותפים החדשים.

יום הלימודים מתחיל, הראשון מזה ימים רבים בארבע השנים הבאות. נראה כאילו זה היה חייב לקרות. כשנולדים למשפחה כזאת – אבא מאמן כדוריד ומרצה בוינגייט ואמא מדריכת כושר גופני ובוגרת וינגייט – לאן כבר אפשר ליפול? במיוחד אחרי שנים של בילויי אחר צהריים בחוגי ספורט, ג'ז, בלט, התעמלות, ג'ודו ומה לא.

אז משתחררים מהצבא והולכים ללמוד. איפה? נו מה, בוינגייט

ההתלבטות היתה אם לספר על הקשר המשפחתי או לא. בכל זאת, מדינה של פרוטקציות וקשרים – שלא יפתחו עיניים. אז לא סיפרנו. אבא בשלו והבת בשלה.

עד שהגיע פטר.

פטר הפליל אותי כבר באחד משיעורי האתלטיקה הראשונים. קריאת שמות קצרה ירתה מפיו מהר מאוד את השאלה הגורלית: "יש קשר"? אבל הפעם, לעומת כאן, היה קשר גם היה. מה עושים? כל הכיתה יושבת ומחכה לשמוע אם יש קשר. כן, עניתי בלית ברירה. ואז באו השאלות  מהסובבים, והסוד השמור התגלה.

עם הזמן גיליתי שיותר ויותר אנשים מכירים אותי למרות שמעולם לא דיברנו. המושג "הבת של" קיבל משמעות ונפח במכללה, והכינוי "ביאליק" נולד.

גם עכשיו, שש שנים אחרי אותו יום לימודים ראשון, ההדים עוד נשמעים. אמנם התואר נגמר ונשארתי לעבוד במכללה, אבל מסתבר שאפילו סטודנטים חדשים שאין לי שום קשר אליהם יודעים לדקלם "את הבת של איגור לא?" כשהם פונים אלי.

הדבר הכי מצחיק קרה באחד משיעורי ביטחון ובטיחות. מדובר על שתי הרצאות חובה עם מרצים חיצוניים שלא מכירים את הסטודנטים ואת המכללה. באחד השיעורים, המרצה מקריא נוכחות ושואל אותי, כרגיל, אם יש קשר. מאחר והייתי כבר בשנה השלישית, החברים עזרו לי וצעקו "כן, יש קשר!". מבט מתלהב קטן של המרצה והמשך קריאת שמות. אבל אני נותרתי בשקט וצחקתי לעצמי, כי רק אני ידעתי שבעצם, הוא לא התכוון לאיגור, אלא למשורר הלאומי. זאת היתה הפעם הראשונה במכללה שיכולתי לענות על השאלה הזאת בשלילה.