ערב יום השואה. בטלוויזיה מדברים על אוניית המעפילים אקסודוס. אני ושותפתי לדירה יושבות מול המסך, כשפתאום אני מוצאת את עצמי מספרת לה על ספינת המעפילים של סבי וסבתי ז"ל ואיך הם שרדו את השואה.

בזמן השיחה מתעוררות אצלי שאלות ובעיקר תהיות על הסיפור. שתי  דקות לאחר השיחה שלנו ואני בגוגל. חיפוש מהיר של שם האוניה עליה ברחו מצ'כוסלובקיה בשנת 1940 מעלה בויקיפדיה תמונה של אנדרטת זיכרון, שנבנתה לזכר ניצולי האוניה ב-2009. עוד אני מגלה, שהאוניה טבעה בדרך ו-500 הנוסעים נאלצו לחיות ארבע שנים במחנות שונים באיטליה וביוון. עם סיום המלחמה, הועלו הניצולים לארץ ישראל.

שיחה קצרה עם אמי מאמתת את הרגשתי שאף אחד מהמשפחה שלנו לא ידע על האנדרטה.

יום לאחר מכן, בזמן הפסקת צהריים בעבודה, אני קופצת לנתניה לראות את התגלית. שמות כל הניצולים נגלים לעיניי מסביב לפסל של האוניה והעיניים מתחילות לחפש את משפחת פרינץ. סטלה, חברתי למשרד שליוותה אותי, קופצת: "הנה!".

וכך, באמצע כיכר עלומה בנתניה, רשומים להם שמות סבי וסבתי, אבל לא רק.

221821_10150180844486544_4639960_n 222619_10150180844561544_1445941_n

התמונות עולות לפייסבוק מאוחר יותר ואמא שלי מתקשרת בהתרגשות: "תראי, גם יוסי כתוב שם!" יוסי, אח של אמי שיבדל לחיים ארוכים, נולד באיטליה כשהאוניה טבעה שם. הטלפונים מהמשפחה מתחילים להגיע וההתרגשות גדולה. לולא החיפוש הסתמי הזה בויקיפדיה, אף אחד מאיתנו לא היה יודע על עצם קיום האנדרטה.

226558_10150180844021544_657477_n  230969_10150180844086544_6265367_n

ואני רק חושבת לעצמי, כמה חבל שסבא וסבתא לא זכו לראות את כל זה.

קריאה נוספת  – מתוך ויקיפדיה