ערב יום השואה. בטלוויזיה מדברים על אוניית המעפילים אקסודוס. אני ושותפתי לדירה יושבות מול המסך, כשפתאום אני מוצאת את עצמי מספרת לה על ספינת המעפילים של סבי וסבתי ז"ל ואיך הם שרדו את השואה.
בזמן השיחה מתעוררות אצלי שאלות ובעיקר תהיות על הסיפור. שתי דקות לאחר השיחה שלנו ואני בגוגל. חיפוש מהיר של שם האוניה עליה ברחו מצ'כוסלובקיה בשנת 1940 מעלה בויקיפדיה תמונה של אנדרטת זיכרון, שנבנתה לזכר ניצולי האוניה ב-2009. עוד אני מגלה, שהאוניה טבעה בדרך ו-500 הנוסעים נאלצו לחיות ארבע שנים במחנות שונים באיטליה וביוון. עם סיום המלחמה, הועלו הניצולים לארץ ישראל.
שיחה קצרה עם אמי מאמתת את הרגשתי שאף אחד מהמשפחה שלנו לא ידע על האנדרטה.
יום לאחר מכן, בזמן הפסקת צהריים בעבודה, אני קופצת לנתניה לראות את התגלית. שמות כל הניצולים נגלים לעיניי מסביב לפסל של האוניה והעיניים מתחילות לחפש את משפחת פרינץ. סטלה, חברתי למשרד שליוותה אותי, קופצת: "הנה!".
וכך, באמצע כיכר עלומה בנתניה, רשומים להם שמות סבי וסבתי, אבל לא רק.
התמונות עולות לפייסבוק מאוחר יותר ואמא שלי מתקשרת בהתרגשות: "תראי, גם יוסי כתוב שם!" יוסי, אח של אמי שיבדל לחיים ארוכים, נולד באיטליה כשהאוניה טבעה שם. הטלפונים מהמשפחה מתחילים להגיע וההתרגשות גדולה. לולא החיפוש הסתמי הזה בויקיפדיה, אף אחד מאיתנו לא היה יודע על עצם קיום האנדרטה.
ואני רק חושבת לעצמי, כמה חבל שסבא וסבתא לא זכו לראות את כל זה.
קריאה נוספת – מתוך ויקיפדיה