בחודש אוקטובר 2009, בסיום לימודי התואר הראשון, יצאנו אני ועדי למסע של שלושה שבועות ברחבי החוף המערבי בארה"ב. לוס אנג'לס, סאן פרנסיסקו וכמובן קינוח בוגאס.

הכנות רבות ליוו את הטיול והרגשנו שאנחנו מוכנות לגמרי. בליל הטיסה, אבא איגור דואג שלא יהיו פאשלות אחרונות: "את המטען של הג'י פי אס שימו איתכן בתיק גב, למקרה שהמזוודות לא יגיעו".

טיסה קצרה להולנד, המתנה, טיסה ארוכה ונעימה לסיאטל, ריצה מהירה לקונקשן האחרון ועלייה למטוס שיביא אותנו בעוד כשעה ליעד. לפני העלייה לטיסת אלסקה איירליינס מסיאטל ללוס אנג'לס, שאלנו את אחד העובדים אם המזוודות יגיעו אוטומטית מישראל לאל איי והוא בביטחון אמר לנו שכן.

המטוס הזכיר קצת את הטיסות לאילת ואני, עם פחד הטיסות שלי, כמובן נלחצתי. למזלי התשישות והעייפות של הטיסות הקודמות עירפלו את המחשבה והתיישבתי בכסא שלי בשמחה – רק שנגיע כבר לקרקע הבטוחה של לה לה לנד!

"נוסעים יקרים, כדי לא למנוע מצב של חוסר איזון במטוס, נא לא להשתמש בשני תאי השירותים שבסוף המטוס אלא להשתמש בתאים הקדמיים והאחוריים במקביל".

סליחה?!?! חשבתי לעצמי. אחרי 16 שעות טיסה נינוחות אני צריכה להתחיל לדאוג שכל הנוסעים מבצעים את צרכיהם בשני צידי המטוס באופן מאוזן כדי שלא נתרסק?!

אבל הטיסה עברה בשלום והדאגות נגמרו. או שלא.

נחתנו בשש בערב ושעה של המתנה למזוודות שלנו רמזה לנו שמשהו כאן לא בסדר. בירורים וטלפונים הצביעו על כך שהציוד נמצא עדיין בסיאטל ו"יגיע לכתובת שתתנו לנו בעוד שלוש שעות!".

מתקבל על הדעת, אבל לאור ניסיון אישי באיבוד מזוודות – כבר ראיתי איך אנחנו מתעוררות באמצע הלילה לשמע דפיקות בדלת…

בחרנו לנו רכב ויצאנו לכיוון הבית של כריס, חברתי משכבר הימים שהסכימה לארח אותנו.

הג'י פי אס חובר, הכתובת הוקלדה. הג'י פי אס נותק. אין בטריה. יש מטען (תודה אבא). יש חיבור למצת. המצת לא עובד.

ה מ צ ת   ל א   ע ו ב ד!

וכך, אבודות בלוס אנג'לס, הסתובבנו לנו בין פרוורי העיר בחיפוש אחר הבית של כריס. גילינו בדיעבד שהתרחקנו ממרכז העיר, הגענו בטעות לשכונות שכוחות אל שלא היו בתכנון ופשוט לא ידענו מה לעשות.

השעה כבר כמעט עשר בלילה, והנה נגלה בפנינו בית קפה קטן. חנינו כדי לבדוק אם יש עם מי לדבר והופה! ישראלים יושבים לשתות קפה. אמריקה כמו שאמריקה צריכה להיות. קצת צ'יטוטים ושיחות של "איך השתקענו דווקא פה" והנה אני עומדת וכותבת את הדרך חזרה ללוס אנג'לס. דרך 101, זה מה שאנחנו צריכות, דרך 101!

מיותר לספר ששוב הסתבכנו. בכל זאת, שתי בנות, בלי ניסיון נהיגה בארה"ב ובלי ג'י פי אס. באורנג' חגגו על חשבון האסאמאסים שלי בזמן שהתכתבי עם כריס בניסיון לברר איפה הבית.

הגענו אליה בסביבות 12 בלילה. והמזוודות? עוד לא שם.

מיטה מתנפחת כמעט בלי אוויר, שמיכת קיץ בלילה קריר ובלי כלי רחצה, הלכנו לישון במחשבה של "מכאן הטיול יכול רק להשתפר".

בשלוש לפנות בוקר – צלצול חזק בדלת. המזוודות הגיעו ואיתן נגמרו הצרות.

בוקר חדש, עיר מדהימה לפנינו והנה אנחנו בדרך לשדה התעופה לתקן את המצת.

לפני הכל החלטנו לבדוק קצת את הפורד פיוז'ן הכחולה שלנו שאפילו לא הספקנו להתלהב ממנה אתמול מרוב חוויות.

פתיחת תא אחד, פתיחת תא שני והנה, ממש מתחת לאף, מתגלה לנו נקודת מצת נוספת. המצת הזה, לעומת השני, כן עובד. הג'י פי אס מתחבר, והמחשבה הראשונה שעולה לנו בראש היא "איך, איך לא בדקנו את זה אתמול…".